Facebook Twitter
Portada > L’espai dels traductors > Itai Ron > כַּרְמָה רִיֶירָה / את הים כעירבון

כַּרְמָה רִיֶירָה / את הים כעירבון

Carme Riera

כַּרְמָה רִיֶירָה / את הים כעירבון

מקטלאנית: איתי רון

            מכאן, מן החלון שלי, אינני יכולה לראות את הים. רק כמה עננים קלושי צבע, נפרמים, ואת חוד צריח כנסיית הטִיבִּידָאבּוֹ. שום דבר מיוחד. בתי-דירות, גבוהים וכעורי מראה, שפרחים כמושים במרפסותיהם ומפרשים צהובים נצלים בשמש.

            אני לא יכולה לראות את הים כי הוא נותר, הרחק מכאן, בצדה האחר של העיר. גלי, מרובב כתמי שמן, מדיף צחנה, מערסל כמינקת, ספינות מטען, יאכטות וספינות שעשועים העוגנות באחת מפינות המזח. הים הזה אינו דומה כלל לים שלנו. זהו פס מתכת אטום שהצבעים לא משתקפים בו. נקרש בעיגולים, מאובן. אבל אני מתגעגעת אליו. אני מתגעגעת רק מפני שלמראהו, אני נזכרת בך, שנשארת מעברו האחר של הים, ומיַם עד ים, מחוף לחוף, המרחק קצר יותר מאשר מעיר לעיר.

            אני מתגעגעת לים, נכספת למרחב הענק הכחול שנדמה כחודר לתא בעד האשנב המעוגל בצהרי האביב, בדרך לאי. סליחה. אני זוכרת. ומה איתך? הלוואי שכן. הלוואי שהנה עוד מעט יוצפו העיניים בכחול המכשף של הים הזה שלנו ונאבד בין משבי זכרונות רחוקים ועבשים במקצת. כמה שנים חלפו מאותה נסיעה? אני לא רוצה אפילו לספור אותן כי גם לו יכולתי לנקוב במספר השעות המדויק, בדקות ובשניות, כמו הייתה זו בעיה במתמטיקה בסיסית. אין פלא, אפוא, שבניתי לעצמי לוח שנה פרטי בו החלו השנים, החודשים, הימים, באותו רגע עצמו, בנקודה המדויקת בה היה הכחול מושלם, גוף המשי שלך, חמים, מתוק, רך האור השותת...

            היינו יותר צעירים, פחות מודעים, מלאי תמימות מעוותת, כמעט זדונית, של מלאך מתמרד. צר לי שעליי להשתמש במילים כאלה, כי אולי יהיה מי שיפרש זאת כאילו אני חשה חרטה, כאילו המצפון מציק לי. הייתי בת חמש-עשרה – שיר של הצמד דינמיקו, ההרכב שבאופנה, דיבר על ילָדוֹת ענוגות כפרחים ושרת לי אותו, כדי להכאיב לי –. הייתי בת חמש-עשרה והם היו, במידה מסוימת, הסיבה לפרידה שלנו. מצד שני, מחמיאה לי המחשבה שמצאתי אותך ברגע המכריע ביותר של נעוריי, כאשר החילותי הופכת לאישה והשפעת עליי בעוצמה עיצבת אותי להיות מי שאני כיום. בשנה ההיא, בחמישית, החלפתי את הגרביים הצבעוניים בגרבי ניילון, נעלתי לראשונה נעלי עקב ושמלת ערב. אדומה, מקטיפה, בעלת מחשוף קל. לבשתי אותה בימי שלישי כדי ללכת לקונצרט ב"תיאטרון חדש". היו לנו כרטיסים בחינם שמועצת "ידידי האומנויות" שלחה לבית-הספר. לא מצא חן בעיניך איך הרסה התזמורת הקרתנית הזו את המוסיקה שעשתה כל שלאל ידה עם הכינורות, החצוצרות, התופים... למרות התוצאה הסדוקה והחורקת של הופעתה. אבל באת וישבת במושב קרוב לתא שלנו, עצמת את עיניך כשכובו האורות, ורק הבמה מוארת. לאט לאט הבחנתי בעפעוף, פקחת קלות את העפעפיים והבטת בי מזווית העין. יום אחד אמרת לי – בדיוק יצאנו מקונצרט בו שמענו באך –, שחיפשתי אותך במבט. שאלת אותי מה רציתי לבקש במבט הזה, כמו חיפשתי את נשמתך. השבתי לך – נדהמת מכנותי שלי – שאני תמיד מסתכלת ככה כשמישהו מושך אותי. ואז הנחת, לראשונה, את ידיך על שערי. אני רעדתי מכף רגל עד ראש ונתקפתי בושה.

            כל-כך אהבתי את ידיך! הן כה יפות עדיין! - אצבעות ארוכות, עור לבן, ציפורניים מטופחות –. חשתי מאושרת כשנטלת את ידי בידיך וטיילנו, כזוג מאוהב, ברחבי העיר. הראית לי פינות רבות, שמזמן, מימי נעוריך, נולדה בך החיבה להלך בהן בשעת השקיעה, שעה ארוכה, במקומות מבודדים, מגלה אותם. עיניי שהיו שלך, כי ראיתי את העולם כפי שהצטייר בעיניך, לוכדות גוונים, צבעים, צורות, פרטים שנדמו לך מפתיעים וחדשים. כה נעם לי לעורר בך עניין, שהתאמצתי לנחש ולתרגם את תגובותיך מעבירה אותן דרכי, כמעט בבלי דעת. ואפילו היום, ממרחק שמונה שנים, אני מסוגלת להתלהב לסייר מכאן, בעיניים עצומות, בשכונת החוף כרמה, ברובע אל פוּצֵ'ט, הגבעה, המלא מדרונות, מדרגות, בִרְזֵי שאיבה קטנים וריח דגים, שהזכיר לך מקום בנפולי, בגדה השמאלית של המזח. הילדים הסתובבו עירומים, שיחקו עם כלבים וחתולים, והנשים, מתקוטטות, מלוכלכות, מפטפטות בצווחות על המרפסות מעל דלתות הכניסה לבתים. או אני יכולה גם, רק חסר לי המגע שלך, לפסוע בעקבות צעדך החרישי ברחובות העתיקים המרוצפים, של חזיתות אציליות, לעבר הקתדרלה - אני חוצה את "שער הים", צחנת קטורת...

            לפעמים, בשעות בין ערביים יצאנו מחוץ לעיר, המים פכפכו בשלחים ועצי השקד החלו פורשים שמי שלג בין ענפיהם. יחד אתך הכרתי שני כפרים נטושים, פוֹסְקְיוּק, בו חלחל הפחד, ובִּינִיפָּארַיִיש, שנסחף בסערה, שמצאנו לאחר כברת דרך ארוכה במעלה ההר, בינות חורשות אלון ואורן וסבך אלה ורוזמרין... בזמן הטיול לא דיברנו. זרועך חבקה את מותניי. מפעם לפעם, נשען ראשי על כתפך ונשקת לי כמו שאף אחד לא עשה זאת מעולם.

            החילותי מגלה את העולם באותו אופן בו האהבה גילתה אותי כדי לעשותי שלה. זה לא היה בספרים, אף לא בסרטים מהם למדתי לחיות את מהלכו של הסיפור שלנו. למדתי לחיות, למדתי למות לאט לאט – אבל את זה לא ידעתי אז –, חבוקה בזרועותיך, סירבתי להניח לזמן לחלוף. רציתי להישאר לצדך לעולמי עד, לחוש את מגע שפתיך, את עורך. והעולם מבין זרועותיך היה יפה ועצוב כמונו, היה לו צבע לא מוגדר, בין כחול ללילך, לעתים בוהק, תחת איפור אורות הנאון.

            הערפל גוסס, סמיך, איטי, ברחובות, נפוג בצינורות הביוב, מתנדף בין המכוניות החונות. עצב השעות הללו, קפוא בפעימות הדופק, נקרש בדמעות הקפואות, משיב אותי אליך, מקמצת בעיקר בבהירות ההיא הארוגה מנשיקות אהבתנו. דברים רבים כל-כך אהבנו אז!

            העפר הלח לאחר הגשם, שפע פרחי הפרג בין החיטה, בתי הקפה מופזי שמש, הילדים, הסנוניות, החופים הנטושים, הלילות של פגישותינו המדומות, והאהבה מעל לכול, האהבה שמעולם, באותו זמן, לא דיברנו בה.

            יחסינו נמשכו שמונה חודשים ושישה ימים בדיוק. הם נותקו בגלל השערוריה הציבורית ובשל חששך להתמודד עם מצב של אחריות כפולה. כוחך לא עמד לך, אולי לא היה לך די אמון בי; כל העת הוטרדת מן הרעיון שיום יבוא ואטיח בפניך את האהבה הזאת שכינינו ידידות. איימו עליך בשם המוסר ובשם המידות הטובות, דיברו אתך על התנהגות קלוקלת, על השחתת מידות של קטינים, קיבלת מכתבים בעילום שם מלאי גידופים חולניים... אני נאלצתי לסבול צחקוקים והערות בחצי קול. יותר מפעם אחת החליפו חברותיי את נושא השיחה כשהתקרבתי, אבל איש, להוציא את אבי, לא העז לומר לי את הדברים בפנים, להתמודד עם המציאות. עדיין חרוט בזכרוני הפרכוס בפניו המתעוותים, נימת קולו העכורה, אבל מלותיו נשכחו ממני, אני אוצרת בזכרוני רק שני משפטים בלבד - שכמו הישנותו העיקשת של תשדיר פרסומת הנתקע לך בראש ושב ומנקר במוח בלי לרצות - ליוו אותי כל העת: "זוהי דרך קלקול המידות. אני אשלח אותך לברצלונה, אם הדבר יימשך עוד יום אחד נוסף." כעת אני יכולה לספר לך זאת. אז, הייתי עלולה להכאיב לך מאוד ואני רציתי להימנע, בכל דרך, מלהסב לך סבל. שיקרתי לך. לי אף אחד לא אמר דבר. כולם המשיכו להתנהג כמו תמיד. אבי שלח אותי לבלות את הקיץ מחוץ למיורקה כפרס, כביכול, על הציונים הטובים שהוצאתי בבחינות יוני.

            היו אלה ימים של כאב מר, פצועים מצליפות זעם נטולות היגיון, דביקות מריר חלזונות. חשתי מרוקנת, נידחת, כמעט שלא הכרתי את עצמי. החילותי שונאת את הסובבים אותי, את העיר, ואת הקיץ ההוא הרך כל-כך שהחל. וכל האהבה, היכולת הכבירה ההיא לאהוב, ניזונה אך ורק ממך, ומבלי לאבד טיפה, שבה אליך. בערב האחרון, היינו בשדרת החוף, המכונית שלך חנתה מול הנמל. אני פרצתי בבכי - היו כל-כך הרבה סיבות! - מבקשת מפלט בזרועותיך, שדחו אותי. מחול אלפי האורות הקטנים שהשתקף במי המפרץ דגדג את עיניי. בין הדמעות ראיתי פירורי סירות ופיסות ים. עצבייך מרוטים. המתח ההוא שהתיש אותך העלה על פניך חיוך טראגי. לא רצית להביט בי. לבסוף הפנית אליי את פנייך ובמחוות נכאים העברת יד על שערי כמו בפעם הראשונה. עצמתי את עיניי ואמרתי לך שאני אוהבת אותך. היסית אותי. המילים בקעו מפיך כמו מאוטומט:

            "זה לא יכול להימשך. עלינו לשים קץ לקשר בינינו הוא פשוט לא מוביל לשום מקום."

            לפתע משב ריח ים גורם לי לצעוד בינות הגלים. המים מכים בזגוגית האשנב המעוגל. משקפים את שלוות השמים, צבע כחול עז פוצע את מבטי ואינני יודעת אל-נכון אם זהו צבע הים או צבע עיניך. היינו על דרגש המיטה הצרה. בתא המיועד לשמונה, נותרנו רק אנחנו שנינו. התנוצצות גלים, כנפי שחפים, קילוחי דולפינים, חדרו מבעד לזגוגית המעוגלת של ירח מלא, ירח צהריים, שהיה האשנב המעוגל שלנו. לאט, התחלת להתפשט, החילות להסיר את הבגדים מבלי להביט בי במחווה שביקשה להיות טבעית ושעתה אני מזהה כספוגה בכנות חולנית. כיסית את גופך בסדין: אולי פחדת מן הפחד שלי בראותי את גופך העירום, אולי ראית אותי בורחת במהירות, מבוהלת נוכח המחזה, שנגלה לעיניי לראשונה. אני מבטיחה לך שלא נחרדתי. פעימות הדופק שלי הלמו באון ובתוכי פנימה נגללו אט אט צעיפי חלום הנעורים היפה ביותר. גופך, תמיד נדמה בעיניי מקסים. ברגעים הללו חשתי סקרנות, חשק להשביע את העיניים מביטה בו ככל שארצה. לכן חשפתי אותו. והופעתי - חשתי עצמי כבוראת, כי היו אלה עיניי שלי שראו אותו כך - בוהק כפסל, מושלם. אצבעותיי כבפולחן, המחול הממורט של אצבעותיי על עורך, שבו לשרטט את שפתיך ובזו אחר זו את צורות גופך. אז ביקשת ממני, במגע יותר מאשר בקול, רשות להפשיט אותי. רצית לעשות זאת בעצמך, התעקשת, להתענג אחד אחד על הרגעים המפרידים אותנו מן הרגע ההוא בו, סוף סוף, ראית אותי עירומה, כשאני מבקשת להנציח אותן, את הדקות הללו, על אף הדחיפות של תאוותך. כל שנייה שחלפה - בשעון הוורידים שלנו הייתה מלאות הצהריים –, רועד גופי הנלטף במגע ידיך, מקרב אותנו בצווחות רמות לאיזה מקום עלום בל יתואר. מקום שהוא מחוץ לזמן, מחוץ לחלל (צהריים, ספינה), בנויה על-פי מידתנו שאליה ניפול ואין גואל. אין פודה ואין מציל, שכן זו היא הצורה היחידה בה נינצל, כי שם למטה, בממלכת הבל יתואר, ממתין לנו היופי המערבב בין דמותי שלי לשלך כשאני מביטה בעצמי בראי בשרך. ובמחסה הבטוח, בסדק הכמוס ביותר בגופך, שם, החלה ההרפתקה, לא של החושים, כי אם של הרוח, מוטב, שתביא אותי להכיר את הפעימה האחרונה בהווייתך, מתמסרת, כבר, לעד ולעולם, למסתרי האהבה והמוות... הלכתי וחזרתי מן התא הקטן למכוניתך.

מן העבר העכשווי להווה הכלֵה כהרף עין. הרכות שלך הייתה מסוקסת אז, כשהחלטת שבקיץ ההוא אסור לנו לשוב ולהתראות, כי לא רצית שאיש יאשים אותך בהכתמת חיי לעד. התנעת את הרכב. ביקשתי ממך שלא ניסע, נאלצתי להבטיח לך, בכל כוחותיי, לא לשכוח אותך לעולם. לקלסתרך העצוב הייתה הבעה מרוחקת כשאסרת עליי לכתוב לך וביקשת ממני בדיוק להפך ממה שהצעתי לך: את השכחה.

            ביליתי את הקיץ בבית-הדודים באחד מן החופים האופנתיים. פעילות המנוחה – רחצה בים, שיזוף על החוף, לטעום משהו, לאכול צהריים, לטייל קצת, ללכת לקולנוע או לרקוד – החלה נוסכת בי שעמום. התנהגותי הייתה מוזרה למדי: הלהיב אותי כל מה שטרם החל.

            לא שכחתי אותך. בכל ערב כתבתי לך ושמרתי את המכתבים בקפידה במגירה נעולה על מנעול ומפתח מדמיינת שיום יבוא והם ייקראו על-ידך אחד אחד. היו אלה שני קבים אושר, אני יודעת, לחשוב שמכתביי יהוו מצבור דחוס למדי ויוכלו לפרנס שעות קריאה רבות, שעות בהן נשוב, ללא רחם, אל היחדיו שלנו. קינאתי בכל מה שעשית ואני לא ידעתי. בשיטוטיך הלוך ושוב בסיוטאט, באנשים שהקיפוך, בעבודתך. בקיץ ההוא תכננת לסיים את עבודת הדוקטוראט, שהחלת בה מזה זמן, והיא כמעט מוכנה. ביקשת ממני לסייע לך בעריכת המפתחות, בצירוף וסידור ערמות הכרטיסים, פרי חמש שנות עבודה, דבר שיאפשר לי לבלות במחיצתך כל היום... איפה היית עם כל גל הניירת? אי-הידיעה הזאת, חוסר הוודאות, מילאו אותי עצב. לו לפחות הייתי מקבלת חדשות כלשהן ממך! לא רצית את הכתובת שלי. השמדת את הנייר עליו רשמתי לך אותה ואטמת את אוזניך, כשחזרתי עליה בדרכנו הביתה.

            "מוטב שנניח לזמן לפעול את פעולתו."

            "כלומר נראה לך שעל הזמן למחות את הכול?"

            "יכול להיות, אם ניתן לזה יד."

            אני לא נתתי לזה יד. הקיץ חלף לאיטו, ואני התנחמתי בכך. כבר התחשק לי נורא שיגיע הסתיו, לשוב הביתה. לא ידעתי אם אבי יחליט להוציאני מבית-הספר לא רק כדי למנוע מאתנו להיפגש, אלא גם שלא יינתנו לי שיעורים על-ידך. ההרשמה הסתיימה בראשית ספטמבר ואני, בכותבי להוריי, לא העזתי לשאול מה בדעתם לעשות בעניין "עתידי האקדמי". התמזל מזלי, והם סברו, ששלושה חודשי ניתוק וקשר עם נערים בני גילי יצננו את רגשותיי, ורשמו אותי שוב לאותו בית-ספר.

            שבוע לפני תחילת הלימודים הגעתי לסיוטאט רגועה למדי. קיוויתי לפגוש אותך. אבל לא העזתי לטלפן אליך הביתה, ועוד פחות מזה לבוא לשם. הסתפקתי בשוטטות ברחובות, תחת המרפסת שלך, בתקווה לראות אותך שוב. פוסעת במקומות בהם הלכנו וכל העת נדמה היה לי שאני חשה בצעדייך. אבל לא הופעת. ואני המשכתי לסייר בפינות שלנו אחת לאחת. חיפשתי דבר שהוא יותר מעקבותיך, את ניחוח הבושם שלך או את החותם שהותיר מבטך על הקירות, על חזיתות הבתים, על האבנים, באספלט, על-פני מי הים או בגשם... חיפשתי משהו יותר שרירותי. נדמה היה לי שדבר לא ישוב להיות כפי שהיה לאחר שנתת בו את מבטך. כי כל הדברים, אפילו הכי נטולי משמעות, ישאו, לעולם ועד, את חותמך.

            עד ליום פתיחת שנת הלימודים לא ראיתי אותך. ישבת על הבמה יחד נציגי הרשויות ויתר המורים. אני, מן השורה האחרונה באולם ההרצאות, הבטתי בך. אני חושבת שלא הבחנת בי, למרות המאמצים שעשיתי לתקשר עמך. עם סיום האירוע – הכריז קולו המתקתק של המנהל "בשם ראש המדינה" על פתיחת שנת הלימודים שישים וארבע שישים וחמש – חשבתי שבסוף אוכל להביט בך מקרוב. מיהרת לצאת עם כל יתר המורים ופנית לטעום מן התקרובת, שהוצעה, כמו בכל שנה, על-ידי ההנהלה. לא נפגשנו. בשתיים בצהריים טרם יצאת. בלית ברירה הלכתי הביתה.

            עלי עצי הדולב היו כמעט צהובים בשדרה ההיא מן המאה ה-19, משב רוח טאטא את הראשונים מותיר ענף מעורטל עד גיחוך. כשהתעייף לשחק בהם, נטש אותם סמוך לכפות רגליי. דרכתי עליהם והם נרמסו תחת כובד משקלי. הסתיו החל והבחנתי בזאת ברגעים אלה ממש. הרמבלה נדמתה בעיניי ארוכה ועוינת יותר מאי-פעם. חשתי עצמי שבויה בה. חומות מנזרי מגדלנה הקדושה, תרזה הקדושה והנזירות הפרנסיסקניות כמו קרסו מעליי. עוד רגע, חשבתי, תתלוש אותן הרוח כמו את העלים...

            חציתי את הרחוב מבלי משים. רכב בלם כפסע מגופי: זו הייתה מכוניתך. מיהרת לצאת בפנים משורטטי בהלה:

            "היית יכולה להידרס!" אמרת.

            בכוח רב, בזעם חיבקתי אותך עד שמעדת. לא הזמנת אותי לעלות. זו אני שפתחה את דלת מכוניתך, ונוכח עיניהם הנדהמות של העוברים ושבים, נכנסתי פנימה. שבתי לראותך. קלסתרך נראה לי עייף יותר, עצוב יותר, זקן יותר. הבטתי בך בזהירות, הבעה של היסח הדעת הצטיירה על פניך. שאלת אותי לאן אני רוצה לנסוע:

            "את רוצה שאלווה אותך הביתה?"

            לא עניתי לך. נסעת בשדרת המלכים כשאמרתי לך:

            "אני רוצה להיות אתך הרבה זמן. כל-כך התגעגעתי אליך!"        

   החנית את הרכב מול חנות רהיטים. הייתה זו שעת צהריים והעיר כמעט נטושה. הייתי זקוקה למגע שלך, לעיניים שלך, לידיים שלך, לשפתייך. ידעת זאת ובקול רך, אך מלא תוקף ביקשת שאגלה הבנה למצבך ואשלוט בעצמי:

            "חלף זמן והכול כעת יותר ברור. ליחסים בינינו אין תכלית, לא טוב שהם יימשכו. אני לא רוצה להכאיב, לא לך ולא לעצמי. הרי לא נפיק דבר מהאהבה הזאת שלא מובילה לשום מקום, שאין לה שום מטרה..."

            לא השבתי לך למרות שלא הסכמתי עם נימוקייך. כי אני ידעתי, אל-נכון, במלוא הוודאות, שהתכלית היחידה של אהבתנו היא פשוט, האהבה. 

            מאז אותו יום התראינו מפעם לפעם. באותן הזדמנויות טרחנו מאוד להקפיד על התנהגות הולמת. בכיתה נהגת בי יתר קשיחות, מאשר בחברותיי. יום אחד אפילו גערת בי לפני כולם כי במקום למסור לך תרגיל של בעיות נתתי לך נייר מלא בציורי סירות, פרחים, שמשות. נזפת בי כי הבנת היטב מה רציתי לומר לך, וזה מצא חן בעיניך. הנוקשות שלך הייתה מסכה שחיפתה על חולשה העומדת להתרסק. הייתי פונה אליך כל הזמן, מבקשת ממך לחזור על ההסברים שלא הבנתי, מציבה בפניך קשיים, קוטעת את מהלך השיעור בהערות מחוצפות... והשתמשתי תמיד בנימה כל-כך תוקפנית שבלבלה אותך. רציתי להדגיש את נוכחותי. נקמתי בך על כל הסבל שגרמת לי.

            לקראת סוף השנה כשהתחלתי לצאת עם אותו סטודנט לרפואה שהגיע לסיוטאט מארץ הבסקים נרדף על-ידי המשטרה, נתקפת דאגה. הגעת לעקוב אחרינו. פעמים רבות בשעות אחר הצהריים, פגשנו אותך, כאילו במקרה, ביציאה מהכיתה בדרך לשדרת החוף. העמדת פנים שאינך רואה אותנו, אבל אני יודעת שעקבת אחרינו מבעד למראה עד שנעלמנו מן העין. הקנאה השתלטה עליך והציפה את כולך.

            ביום בו נפגשנו מחוץ לבית-הספר, לאחר כמה חודשי נתק, ניסית לנהוג כלפי חביבות. שאלת אותי, כאילו כלום, איך הולך, התעניינת בשלומו של ז'אומה, ובמה אנו חושבים לעשות, מה התכניות - וכאן טרחת להדגיש את הרבים - שלנו. נמנעת מלהביט בעיניי. עיניך ננעצו בכוס הקוקה-קולה שניצבה מולך, בחריצי לוח השולחן, במחצלת שעל התקרה. לא ידעת מה לעשות בכפות הידיים. אמרתי את שמך. לו ידעת כמה פעמים חזרתי עליו מבטאת אותו ברוך אינסופי, באותה חדווה כמו בפעם הראשונה, לאחר שביקשת ממני שלא אקדים שום תואר לארבע האותיות המרכיבות אותו, ושאפנה אליך בגוף שני. נדהמת.

            "מה את רוצה?"

            "כלום."

            "קראת לי?"

            "מה קורה לך?"

            "הימים האחרונים של הלימודים פשוט מתישים. אין לי כוח. אני לא רואה שום דבר ברור, ואת מדאיגה אותי. זו הייתה חולשה להיסחף להרפתקה הזאת ויש בי צורך  להתנצל על כך. כעת החיים שלך תפסו כיוון שונה... וזה משמח אותי. ז'אומה הוא בחור זהב, חוץ מזה..."

            "נדמה לי שאני שומעת את אמא שלי."

            "תאמיני לי שלא היה אכפת לי להיות כזאת."

            באתי ללמוד בברצלונה. התכתבנו. שלך נכתבו באותיות יפהפיות, לא פשוטות כלל, אופטימיות במכוון, שכללו לרוב, עצות ואזהרות. שלי סיפרו לך על כל מה שגיליתי אט אט: העיר ואנשיה. היו עצובים, אבל עצבותי שלי שניטעו בה צבעי האוקרה, האפורים, של העננים והקירות, נמוגה בין קווי הקליגרפיה עד העלמה כליל. אולי בשל כך, התוגה, הצער והגעגוע לא הורגשו כלל עם סגירת המעטפה והדבקת הבול. מדי פעם, מתחתיו, כתבתי לך באותיות זעירות משפט אהבה כלשהו, כדי להפתיעך אם יבוא לך להסיר את הבול כשקול נמוך אך עיקש, יקרא לך ויכוון אותך למקומו של הסוד. אני לא יודעת אם יהיה זה השד בבקבוק של אלדין, פיית כוכב הזהב או בן הסולטן עלי באבא שיגלו לך זאת... הרי ממך לא אזכה לדעת זאת לעולם.

            לילה אחד כתבתי לך מכתב ארוך מאוד תערובת של אמון ווידוי, בו התנפצו לחלוטין נעוריי. כשהתחלתי לכתוב אותו לא התכוונתי למען אותו אליך. ניסיתי להמציא נמען חדש ששום קשר לא מחבר בינינו, אבל מאמץ הדמיון התברר לי רב מדי, בלתי אפשרי. וכיוון שהתאמצתי לשכוח את שמך ואת תווי פניך, כתבתי לים מתוך כוונה סמויה שהגלים ישאו את דבריי לעבר פתח ביתך... אכן, ביליתי עמך את כל הלילה כולו. לרגעים היה העט על גבי הנייר כותב בכזו איטיות, בכזו עדינות כמו ליטפתי אותך בדממה. לרגעים, כמעט מבלי להפריד בין המילים, בקליגרפיה שטנית. סיפרתי לך מדוע בדיוק בלילה ההוא סירבתי להירדם ונותרתי ערה כדי לכתוב. אינני שומרת את המכתב. אלפי קרעים, זעירים, נשאה הרוח מחלוני כשהשחר, בבוהק הגווע של פנסי הרחוב, החל אורב מן התריסים. לו הייתי שומרת אותו, הייתי רוצה לקרוא ממנו קטע ולהעתיקו כאן בשבילך, עכשיו משחלפו שנים רבות כל-כך. אני זוכרת את הלילה, הוא היה חמים, זרוע כוכבים. בחווילה סמוכה נערכה מסיבה. הד נגינת התזמורת פלש אליי עמום, אך עדיין ניתן היה לשמוע אותו. הגן היה מלא אורות בין ענפי העצים. ברחבת הריקודים הצטיירו צלליות הזוגות הרוקדים... אוויר לח מן הנמל הגיח במעלה וויה לאיטאנה. במאמץ ניתן היה לחוש גם בריח הים. בתחנת המשטרה, בתא במרתף היה כלוא אחד מחבריי. הוא נעצר אותו בוקר כשנטל חלק בהפגנה. אני עמדתי לצדו ואותי שחררו, ללא קושי, מבלי לבקש ממני את תעודת הזהות. הוא היה כלוא ואני חופשייה! חשתי עצמי כחלק במשחק, האחראית לוורדים האבודים ולציפורים שנפלו, אשֵמה. ובין החרדה לפחד, ניסיתי על גבי הנייר את התקווה. סירבתי לשכב לישון. על אף העייפות שעצמה את עיניי, הרצון הציב בהן מוטות. נשארתי ערה כל הלילה. רציתי לחלוק מן החוץ את שעותיו הריקות של מיקל בכלא, להציע לו מבלי שידע, את עייפותי וניחוח נכאים של רוך שהתערב במוזיקה ובזכרך. סינסטסיה, כך קוראים לתופעה הזאת במדריכי הכתיבה למיניהם: ברוך היו תווי המוסיקה, נוגנים את רגשותיי וכמו תמיד, זכרך פושט היה בכול.

            השנים חלפו. חודש מאי רדף את אוקטובר. תחילתה וסיומה של שנת הלימודים דבקו זו לזו. מבלי משים כבר הגיע מועד הבחינות. ניגשתי אליהן כשאני שרויה בעלטה מוחלטת, הכול נשכח ממני, לא ידעתי כלום. משך כל החורף לא הגעתי לשיעורים. בבקרים, בסביבות אחת-עשרה וחצי, ירדתי לטייל בגינת האוניברסיטה או לשבת על איזה ספסל בחצר. בדרך-כלל פגשתי קבוצה של מיורקינים שקיימו מפגשים פסטורלים בימי ראשון אחר הצהריים אוכלים לחם מתובל, נקניקים או איזה מאפה טיפוסי... עולמם, היה דל למדי, ונסך בי שעמום; התנחמתי, אפוא, בעובדה שלפחות אחד מהם – הרי נתת שיעורים לרבים מהם – העלה לעתים קרובות את שמך.

            חמש שנים, שיעורים נטולי עניין, אפילו לא יבשים, פשוט סתמיים. הרצאות באוניברסיטה, בספרייה, במעונות... דיונים על מין, על אמצעי מניעה, על מפלגות פוליטיות, על משאל העם... (פרופסור נודע - משמים, יהיר, נפוח, שמביא את בגדיו מלונדון – מנתח את המצב באוניברסיטה; אשתו, מן השורה הראשונה רושמת את דבריו: היא מתקשה לעקוב אחר בעלה! בשולחן עגול, מפגין זוג נשוי, עדות חיה לאהבתו... חמשת ילדיהם, חסרי מנוח וחסרי מוח, מתרוצצים ומקימים מהומה באולם. וכמוהם, אלף.)

            תערוכות, פסטיבלי הזמר והפזמון. ספרים שנקראו בהמלצת אחרים: פרויד, מרקס, ג'ויס, פוקנר, לאחר מכן וארגס יוסה, קורטאסר, גרסיה מרקס, לסאמה... סרטים שעליהם לא ידעתי מה דעתך. שקיעות השמש מן המונטז'ואיק, בסִיגֶ'ס, באָרֵנז', בבְּלָאנֶס... טיולים לרכס מוֹנְטְסֵן, לחופי הים. הצגות תיאטרון שוליים. ערבי שירי משוררים. מפגשים שאורגנו על-ידי הסתדרות העובדים ועל-ידי המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת. נשיקות משפתיים אחרות, נגיעות ידיים אחרות... והחיים נמשכים באיטיות חופזת, הימים היו צמרמורת ארוכה. ניסיתי לגזום את זכרך – מבקשת לי זמורות חדשות לאביב חדש – והדבר לא עלה בידי. סירבתי, אל-נכון, לעקרו מן השורש.

            בחופשות הקיץ לא תמיד יצא לנו להיפגש. הרבית לנסוע באותם ימים. השתתפת בכמה כנסים בינלאומיים למתמטיקה במוסקבה, בפריז, בטוקיו, מהם שלחת לי גלויות: הכיכר האדומה, מגדל אייפל, הארמון המלכותי... הטקסט היה כה קצר שהאותיות התנודדו בתוך החלל הלבן: "מזכרת נחמדה ממוסקבה, מפריז, מטוקיו..." בזו האחרונה הכרת מומחה יהודי, מועמד לפרס נובל, קרוב של בן-גוריון, עשיר כקורח, כפי הנראה, שהציע לך הצעות מגונות... יום אחד הופיע בסיוטאט על-מנת לקחתך איתו, רצה עזרה במחקר בקתדרה שלו בארצות-הברית. הוא הציע לך כל סכום שיעלה בדעתך נוסף על חסותו שאינה תלויה בדבר. הדבר הפך לשיחת היום בסיוטאט, כי המומחה בישר על כוונותיו לעיתונאים. אנשים אמרו שעשית שטות נוראית שהחמצת הזדמנות נפלאה. ואני שואלת את עצמי מדוע לא נסעת? אני שואלת את עצמי כי אולי, ללא ספק, אני כבר מנחשת את הסיבות.

            חודשים ספורים לאחר סיום התואר במדעים מדויקים, באתי אליך כדי להזמין אותך לטקס כלולותיי. נישאתי לחברי מן הכיתה, קטלאני, שיצאתי איתו מזה כמה חודשים. טוני ואני בחרנו לבשר לך על נישואינו בדרך הישנה, בביקור נימוסין. טוני ידע על הסיפור שלנו, סיפרתי לו הכול, לפרטי פרטים, מבלי להחסיר דבר. זה נשמע לו סיפור יפהפה וחולני. מצאת חן בעיניו, הוא העריך את האינטליגנציה שלך, את חביבותך, אף שבמראה פניך הבחין בדבר-מה מוזר, מדאיג, מסוכן באופן שקשה להבינו.

            ביום החתונה אמרת לי שכל החיבה שלך שמורה לטוני ואיחלת לי את כל האושר שבעולם לצידו, כל האושר שהיית רוצה להעניק לי. אמרת זאת ברעד על שפתיך, כמו חלפה צמרמורת בגופך. חיבקתי אותך בתודה ואמרתי לך – האם הצלחת לשמוע זאת? –  שאני ממשיכה לאהוב אותך. האם ראה אותך מישהו מכסה את פניך בידיך, האם הבחין בבכייך, כששבת הביתה בשעת לילה מן המלון בו סעדנו.

            אינני יודעת אם הנסיבות יביאו את הדברים הללו לידיעתך, אף לא אם הם יובנו במקרה שטוני ישלח לך אותם כפי שביקשתי ממנו. לפני חודשים אחדים, כאשר באת לכמה ימים לברצלונה, בישרתי לך על הריוני. העומד להסתיים. לדברי הרופא תוך עשרה ימים, לכל המאוחר, יגיח התינוק לאוויר העולם. אני פוחדת. אני חלשה וכוחותיי בוגדים בי. אני חושבת שככל הנראה לא אזכה להכיר את הילדה, כי זו תהיה בת, אני בטוחה, ולא אוכל להחליט, אם לא אעשה זאת עתה, איך אקרא לה. אני רוצה שיקראו לה בשמך, מריה, ואני רוצה גם שלא יקברו אותו, שישליכו את גופי לים. אני מבקשת ממך שבמקום המפלט ההוא בו ריגלו המים אחר אהבתנו, ישליכו את שיירַי למצולות המרחב האינסופי. אני מתגעגעת אליך,  מתגעגעת לים, שלנו. ואני מותירה לך, אהובתי, את הים כעירבון.  

מקטלאנית: איתי רון      
Traduït per Itai Ron
Amb el suport de: