El cant de la joventut

ים נולאסק אקארין ואוגוסט אנדרס

בְּטֶרֶם יֵרֵד עָלַי לַיִל אַחֲרוֹן,

אֶל זֶה הַיּוֹם הַגּוֹרָלִי אֵישִׁיר מַבַּט שָׁלוּחַ;

שֶׁלְּמִרְמָס הָיָה,

                       דּוֹמֶה הוּבַל לָאֲבַדּוֹן.

וּפֶרֶץ אֱמוּנָה חָדָשׁ מֵפִיחַ בִּי עֹז רוּחַ,

אֲנִי שָׁב, בְּהֹלֶם לֵב,

                             אֶל בֹּהַק הָאוֹר הַזָּחוּחַ,

בְּמִסְדְּרוֹנוֹת

                   שֶׁל מְצוּלוֹת הַזִּכָּרוֹן.

                                             ז'וזפ קארנר, היעדר

לא הידקה את העפעפיים, רק הניחה להם לנוח. היא עשתה זאת בכל בוקר, בטרם נכנסה האחות. אהבה לשכב בעיניים עצומות, כאילו היו אריג שקוף כצבע הוורד. אריג משי. לאחר מכן תפקח אט-אט את עיניה ותיווכח שהכול במקומו עומד. היא פקחה אותן מפני שכך רצתה, כפי שיכולה הייתה להניע את ידיה ולהטות מעט את הראש. הביטה כלפי מעלה: מן החלון חדר האור החלבי של השעה הראשונה של היום, עדיין רדום. הביטה בקירות הלבנים, המהוהים, ובמרכז החדר, בפרגוד. כן, הכול במקומו עומד. החפצים היו מקיצים עמה והיו שבים להיות במקומם לאחר הלילה הקצר כל-כך. בבתי-החולים הלילות מאוד קצרים.

         היא הקשיבה לנשימתה המאומצת, החרישית, של האישה שמאחורי הפרגוד. הייתה זו נשימה צרודה, כאילו הייתה לה מכונה על החזה. חרחור מוות. מאז הועברה לחדר זה, תהיה האישה שמאחורי הפרגוד הרביעית שתמות. שאיפות האוויר היו בכל פעם יותר מרוחקות, יותר חרישיות, עד בוא השחר כבר לא יישמע דבר. כולם גוועים לעת בוקר. כמו הלילה. הרופא מן האולם הגדול אמר לה פעם שהתופעה נובעת מן הקורטיזול, הורמון הגדילה. לכן אהבה לחוש את העפעפיים מעל העיניים, לפוקחם לאט-לאט, לבדוק שהכול במקומו עומד. היא לא אמרה להן דבר, לנשים שהונחו מאחורי הפרגוד. הן גם לא שמעו אותה. לגופים אין מה לומר זה לזה, אף שהשתדלה לנשום  במקצב אחר. שתי שאיפות על כל שאיפה שלהן. הניחה לריאות להתמלא חמצן, כאילו הוא יורד עד הקיבה, ולאחר מכן הניחה לו להיפלט מן הנחיריים, ברוך, בקצב. לא, דבר לא איחד אותה עם הגוף שהיה מונח מאחורי הפרגוד. הן היו רק שני גופים עכשוויים. גופיהן של שתי זקנות שהושכבו בחדר שבקומה מעל, מועברות מן האולם הגדול כדי למות בו. אחדות נפטרו מהר, לאחרות לקח מעט יותר.

         היא הייתה מאלה שהתמהמהו. כאשר הבחינה בעפעפיים ששטפו ברכות את העיניים, אותו צעיף ורדרד שהפריד בינה לבין החפצים בחדר, בחלון, בקירות ובפרגוד, ידעה שעודנה חיה. נשימתה של הזקנה שלצידה רחקה, כשם שרחק שקשוקו המתכתי של הדלי של האישה שנכנסה להעביר סמרטוט, או חריקת גלגליה של עגלת ארוחת הבוקר שהלכה והתקדמה במסדרון. מאז היה לה ההתקף, כאשר דומה היה כאילו פעימת דם ביקעה את מוחה, שמעה את אותו זמזום, מלמול מרוחק שלעתים עטה גוון של נעימה. זה היה שיר ששרה קבוצת מטיילים, והחל כך: המחר שייך לי... היא כבר לא שמעה אותו מאז לעולם, רק אותו יום, בבר, כאשר יצאה לשתות משהו עם הוריה. היא פרצה בצחוק.

"נו, אני רואה שהיום אנחנו במצב רוח טוב, נכון?"

הדוקטור נכנס זה עתה והביט בה בלגלוג. הוא לא דיבר בלשון הקטנה, כפי שעשתה המכשפה הזאת, האחות. אבל מבטיו של הצעיר בחלוק הלבן היו מהירים מדי. היא לא הצליחה לנצור אותו. הוא נבלע בקצב נשימותיה.

"למרות שחסרות לכם מיטות, אני, לפחות כרגע, לא חושבת להתפגר," – השיבה, פוקחת את עיניה לחלוטין.

"זלדה, את כל הזמן מתלוצצת" – אמר הרופא, נעלם אל מאחורי הפרגוד.

גם היום לא הצליחה לנצור במבטה את גבו הלבן של הרופא. גב רחב בעל כתפיים רבועות מעט. כמו הגב שהיה כה נינוח אל מול הדלפק בבר. היה זה גב של זר. לובש היה חולצה לבנה, הוא נכנס לבר מבלי להביט באיש, בחזות נחושה. הגברים ששבו מן המלחמה לא ניחנו באותו סבר. לואיס, למשל, שטומן היה את פניו בין שדיה והיא מלטפת הייתה את ראשו כמו היה תינוק. הוא זע אך בקושי מול הדלפק, בלי להסב את פניו. שערו שחור היה, מעט מתולתל, והגיע עד למחצית עורפו. כמו זה של הדוקטור.

סדק אור צהוב הסתנן מבעד לחלון. זרם השמש האיר את חלקיקי האבק ואלה חוללו כל העת בקו הסלול, חצו את הפרגוד וגוועו בקרקע. הרופא התחכך בכתפו השמאלית בפינה הימנית של הפרגוד. היא לא הצליחה להתרומם כדי לראות את מלוא גבו הלבן של הרופא וכאשר ראתה בבר את חולצתו של הזר השפילה את מבטה. אבל אף-על-פי שלא ראה אותה, חשה שהוא שם, וגם את העורף, נייח, מתוח כפרא העומד לזנק. היא הבחינה שרגליה הופכות עופרת.

"היי, נסיכה, איך עבר עלינו הלילה?" שאלה האחות, מחזיקה מד לחץ-דם ביד אחת ומדחום ביד האחרת.

אם תשאל אותי אומר לה שעדיין לא מתי. "גבירתי לא יודעת איך הוא עבר עליה? אני צריכה להגיד לך את זה?"

"אני רואה שהיום אנחנו שמחים..."

"שוב אותה טעות! מדוע גבירתי אינה משתמשת כהלכה בכינויי הגוף?"

"זו מעין צורת דיבור, יפהפייה... עכשיו אשים לך מדחום ו..."

"זה לא יפה לפנות לגוססים בלשון נוכח."

היא שמעה את הרופא ממלמל דבר-מה לעוזרו. לא היה עליה להקשיב למילים: החולה הרביעית לא תגיע אל הבוקר שלמחרת.

"ועכשיו, קחי את הכדורים שרשם לך הרופא כשקיבלת את ההתקף."

"גבירתי מצטערת שאני עוד לא בקבר, מה?"

"את חסונה אף יותר מעץ-אלון."

"עצים זקנים מתים בקושי."

הדוקטור יצא מאחורי הפרגוד ושוחח עם העוזר. האחות טרם הגביהה את כריות מיטתה ומתנוחתה האופקית לא הצליחה לראות היטב את דמותו של הרופא. הוא סב והביט בה בלי לראותה, אולם אז, לפני שנים אכן ראה אותה, היה מביט בה בפנותו נשען במרפקו על הדלפק וכוס יין בידו. היא כבר לא השפילה מבטה, אלא הביטה בו אף היא. היה לו מצח רחב וחשוף ושערו סרוק בקפידה לאחור. מבריק. הוא לא חייך, לא שוחח עם איש. ביד ארוכה הידק בכוח את כוס היין. היא חשה כאילו לחצו את לבה עד שעמד להיפלט מפיה. מעשה שטן, חשבה.

כעת שוחחו האחות והעוזר, בעוד הרופא מקשיב לדבריהם ועיניו מעליה, ובבר, גם כן, שוחחו הוריה ביניהם בעניין כלשהו, בעוד הוא מביט בה כאילו רק שניהם נמצאים שם לבד. היא לא שמעה את דבריהם, אלא רק אותו זמזום מרוחק של השיר ששרו הצעירים המטיילים. כאשר הביט בה, ידעה מה הוא רוצה. והוא, שרצה, לא יכול היה לומר לאיש.

"הערב אל תיבהלי, נסיכה," אמרה האחות, "יבוא הכומר לבקר את שכנתך."

"אני לא אוהבת כמרים," מילמלה. "הם לובשים שחור."

"נו אז מה? זה לא אומר כלום. את מאמינה באמונות טפלות?"

"השחור הוא צבעם של אלה המריחים את המוות."

"נו, באמת! רק אל תגידי לי עכשיו שאת קטנת-אמונה!"

"זה לא עניינך."

"את זקנה בלתי אפשרית," לחשה האחות. "אפילו איוב היה מאבד את סבלנותו אתך! ואם לא תתנהגי יפה לא נחזיר אותך למטה, לאולם הגדול."

היא קמה ממקומה והלכה לשירותים של הבר. היא חלפה במרחק של כמטר מן המקום בו עמד, ועוד היא צועדת הייתה לה תחושה שהיא הולכת עירומה. היא הביטה בראי וראתה בו אישה אחרת. רחצה את ידיה שלוש פעמים. שמה מי קולון תחת בתי השחי. רצתה שכל הגוף ידיף מריח לבנדר. דלת השירותים חרקה והחולצה הלבנה נטתה מעט שמאלה. פתחה את הברז כדי לשוב ולרחוץ את ידיה, אבל הוא עצר בעדה. היד הארוכה לחצה את מפרק-ידה כפי שקודם לכן עשתה לכוס היין. היא התמסרה. חשה שכל גופה שב והופך למים. הוא לפת אותה בעוד הברז מטפטף. היא נשאה תחילה את זרועותיה, כאילו ביקשה ללכוד את האוויר, אבל חזרה בה והן ירדו ברכות מעל הגב הלבן. "אל תאמרי דבר." אמר. והוא עצם את עיניו בעוד שני הגופים צונחים לעבר קרקעית של אדמה ואש.

מאחורי הפרגוד נשמעה נשימתה של החולה הרביעית כשריקה של רכבת עייפה. הרופא עדיין הביט בה בלי לראותה, בעוד האחרים אמרו מילים כמו "משפחה", "ניירות", "מיטה". משולש, כל מלה בקודקוד אחר ובתוכו, עינו של הרופא כאילו הוא נוזף בה. היא פרצה בצחוק.

"מה מצחיק אותך עכשיו?" נפנתה ממנה האחות ברוגז.

"לא כלום."

"יש לך צחוק שמוציא אותי מדעתי. חוץ מזה, אם תצחקי יעלה לך לחץ-הדם. את יודעת שזה לא טוב לך. אחר-כך נצטרך לרוץ ויש לנו מספיק עבודה."

מבעד לחלון התחוורה עין שמיים כחולה. הרופא הלך ושני קווי האבק שבו להיות שני קווים מקבילים כשכל החלקיקים המחוללים תלויים בתוכם: האבק מחולל בטרם יהפוך לאפר, חשבה, מפנה את פניה לצד ההפוך. היא לא רצתה לראות את קילוח השמש. לא רצתה לראות את הפרגוד. הניחה לעצמה להילפת בשירותי הבר, מניחה את אוזנה על-גבי החולצה הלבנה. טוק-טוק, הלמו פעימות לבה, והיא ראתה כיצד האריחים הלבנים סובבים עמן. הכול הפך אחד, פעימות לבה, לובן החולצה ולובן האריחים, הכול היה לאחד ולאינסוף. אבל המחול הסתיים כאשר הוא נשך את אוזנה והיא ראתה בלובן עיניו מערבולת זעירה מואדמת.

"עכשיו תשתי מיץ תפוזים קטנצ'יק ואחר-כך נקים אותך קצת." אמרה האחות.

"מתי יחזור הרופא?"

"לשם מה את צריכה את הרופא? הוא כבר בדק אותך ואמר שאם תתנהגי יפה, אולי

תוכלי לחזור לאולם הגדול."

"טוב לי כאן."

"נו, באמת, נסיכה" אמרה האחות בעודה מסדרת את כריות מיטתה ושולפת את סיר הלילה מתחת גופה. "אל תדברי שטויות. נעביר אותך לאולם הגדול. נושיב אותך בכיסא. את הידיים את יכולה להזיז. אולי תוכלי לחזור לאכול בעצמך וזה הכול."

"ואם בסופו של דבר אני ארצה למות?"

"את כבר יודעת שכאן אנחנו לא מניחים לאף אחד למות. אנחנו מתים רק בהגיע השעה."

הוא אמר לה את השעה. שש. "אני ממתין לך בשש בקצה השביל של הגפנים הגבוהות." דלת תא השירותים נסגרה מאחורי הגב הלבן והאריחים שבו והונחו במקומם. היא התעכבה שעה קלה ביציאה. הסתרקה והראי השיב לה עיניים אדומות. פרצה בבכי, מלאת שמחה פראית. בוכה הייתה בהביטה בראי, הקלסתר החדש מצא חן בעיניה. הבחינה ביופייה. הוריה המתינו לה ניצבים במרכז הבר, מוכנים ללכת הביתה. שמעה כמו היה אביה אומר דבר-מה על "ניירות ומשפחה", ואמה הוסיפה: "עלינו לקנות מיטה חדשה." לאחר ארוחת הצהריים הגיע לואיס עם הוריו כדי להסדיר את הנישואין. הוא קיבל פס לשלושה ימים.

היא הרימה יד והחזיקה אותה מוגבהת מול קילוח השמש שחדרה מבעד לחלון. הייתה זו יד שקופה, בעלת עצמות בולטות, וכולה נהרונים כחולים, נפוחים, תלומים כתמי אדמה. לאחר מכן, הזיזה אותה בדיוק מול הקיר. היד כבר לא הייתה כה שקופה. אצל הזקנים – הרהרה – דומה שלעצמות חיים משלהן. השלד שלי מנסה לחרוג מן העור. הדרמיס, על-אף היותו רופס, מונע שאהיה מה שאני: פתטית. פשוט לא יאמן, שהגוף הוא ברובו מים. לא, לא מים. ג'לטין."

החולה הרביעית הייתה גונחת באטיות יתרה, אבל היא המשיכה עם היד מול הקיר הדהוי. היא ראתה יד פרושה מול השמש, שבטרם תשקע מאחורי הצוקים הותירה קצף אש מעל לבבואת ההרים. אז, היה אריג היד אלסטי. היה שומן. לא הייתה זו שכבה עורית. לואיס פנה ללכת, נושק את כף-ידה: "בעוד שלושה שבועות תהיי אשתי. אני אוהב אותך." קרקע הצפחה יצרה מים כהים יותר במקום בו צמחו הגפנים הגבוהות. "אני חושק בך", אמר לה בעודם שרועים ליד הגפנים. השביל לעבר הגפנים הגבוהות התארך עד למאוד. היא רכבה לשם באופניים, חשה שלבה הולם מקצות בהונותיה עד המוח. הכרמים יוצרים היו קווים מקבילים, כמו קילוח השמש שהרקיד את חלקיקי האבק. מערך גפנים שכמעט ליחך את הפסגות. "אל תאמרי דבר," שב הוא לומר.

בשתי ידיה החליקה את שולי הסדין. לפתע פרעה אותו, נזכרת בכף-יד צעירה, בה העור היה מסתיר את העצמות. היא חשה בחולצה הלבנה ממעל, ספוגה, וגם ראתה את הגפנים הלוהטות שנמתחו בקווים מקבילים עד אינסוף. גופו שהחל הופך גופה. היא הייתה הוא. "מאין אתה בא?" שאלה אותו, בעודו נתון בתוכה. "מן הגיהינום." לפתע כיסה ענן את השמש והחדר נותר שרוי באפלולית. הוא אמר לה שבערב עליו לשוב לחזית ובשמעה זאת, קרעה את החולצה ונעצה ציפורניה בגבו.

"את חושבת שאנחנו צריכים לסדר לך את המיטה כל רגע?" צעקה האחות. "תראי איך השארת אותה! את לא רואה שאנחנו לא יכולים להיות כאן רק בשבילך?"

"לכי לעזאזל!"

"את אישה רעה."

"אני לא רוצה למות."

החולה הרביעית הסכימה עמה והשיבה בשריקה צורמנית כמו רכבת המגיעה ליעדה. האחות נעלמה מאחורי הפרגוד. לאחר מכן יצאה בבהילות מן החדר.

"גם את לא רוצה למות, נכון?"

אבל מן העבר השני של הפרגוד כבר לא נשמע דבר. קילוח השמש שב והופיע וחלקיקי האבק פתחו בריקוד חדש. האחות שבה בחברת צעיר לבוש שחורים. שניהם נעלמו מאחורי הפרגוד ונשמע מלמול עם משולש המילים: "משפחה", "ניירות", "מיטה". החולה הרביעית לא מתה לפנות בוקר. התיאוריה של הורמון הגדילה, הרהרה, כשלה הפעם.

     היא ראתה את כתפיו של הצעיר לבוש השחורים מתחככות בפינת הפרגוד. הוא מילמל דבר-מה לעבר האחות. הצעיר לבוש השחורים פנה לעברה וחייך אליה במתיקות. חזותו הייתה נכלמת מאוד והעיניים מרוככות מעט. החל פוסע לעבר מיטתה, כאילו ביקש לומר לה דבר חשוב. אבל היא עצמה את עיניה ובעפעפיים מוגפים העלימה את  החפצים שבחדר. השביל לעבר הגפנים הגבוהות היה ארוך מאוד. כדור האש שמעל הצוקים הכה אותה בסנוורים. התקשתה לטפס, לא היה לה אוויר, התנשמה בכבדות. לבה כבר לא הלם בכפות-רגליה, רק במוחה. היה עליה לזכור משהו. לזכור. לזכור איזו מלה. שאם לא כן, תמות.

הצעיר לבוש השחורים נגע בכתפה.

"כעת זו את הזקוקה לי," צהל לעברה.

נשמה בכוח. היד המשיכה להיות מונחת מעל לכתפה. הכבידה. היא הטתה מעט את הראש ופקחה את עיניה.

"אל תאמרי דבר," יעץ הצעיר לבוש השחורים.

ניסתה ללכוד את אותו זמזום, מלמול מרוחק שלעתים עטה גוון של נעימה. אבל השיר נבלע בין חפצי החדר.

"היא כנראה מושפעת ממות שכנתה לחדר," אמרה האחות, מודדת לה לחץ-דם, "נצטרך להעביר אותה אל מאחורי הפרגוד."

"יש לה קרובי משפחה כלשהם?" שאל הצעיר.

"אני חושבת שלא. הטפסים שלה נמצאים במשרד. נדמה לי שהיא אלמנה."

"בת-ה-ש-טן-" מילמלה היא, שואפת אוויר בכל הברה.

היד שחררה את הלחץ.

"מה היא אומרת?" שאל הצעיר לבוש השחורים.

"לא יודעת... נצטרך להודיע לדוקטור.

"אכן." אמרה היא. ובתוכה פנימה פרצה בצחוק.