כַּרְמָה רִיֶירָה / את הים כעירבון

מקטלאנית: איתי רון

            מכאן, מן החלון שלי, אינני יכולה לראות את הים. רק כמה עננים קלושי צבע, נפרמים, ואת חוד צריח כנסיית הטִיבִּידָאבּוֹ. שום דבר מיוחד. בתי-דירות, גבוהים וכעורי מראה, שפרחים כמושים במרפסותיהם ומפרשים צהובים נצלים בשמש.

            אני לא יכולה לראות את הים כי הוא נותר, הרחק מכאן, בצדה האחר של העיר. גלי, מרובב כתמי שמן, מדיף צחנה, מערסל כמינקת, ספינות מטען, יאכטות וספינות שעשועים העוגנות באחת מפינות המזח. הים הזה אינו דומה כלל לים שלנו. זהו פס מתכת אטום שהצבעים לא משתקפים בו. נקרש בעיגולים, מאובן. אבל אני מתגעגעת אליו. אני מתגעגעת רק מפני שלמראהו, אני נזכרת בך, שנשארת מעברו האחר של הים, ומיַם עד ים, מחוף לחוף, המרחק קצר יותר מאשר מעיר לעיר.

            אני מתגעגעת לים, נכספת למרחב הענק הכחול שנדמה כחודר לתא בעד האשנב המעוגל בצהרי האביב, בדרך לאי. סליחה. אני זוכרת. ומה איתך? הלוואי שכן. הלוואי שהנה עוד מעט יוצפו העיניים בכחול המכשף של הים הזה שלנו ונאבד בין משבי זכרונות רחוקים ועבשים במקצת. כמה שנים חלפו מאותה נסיעה? אני לא רוצה אפילו לספור אותן כי גם לו יכולתי לנקוב במספר השעות המדויק, בדקות ובשניות, כמו הייתה זו בעיה במתמטיקה בסיסית. אין פלא, אפוא, שבניתי לעצמי לוח שנה פרטי בו החלו השנים, החודשים, הימים, באותו רגע עצמו, בנקודה המדויקת בה היה הכחול מושלם, גוף המשי שלך, חמים, מתוק, רך האור השותת...

            היינו יותר צעירים, פחות מודעים, מלאי תמימות מעוותת, כמעט זדונית, של מלאך מתמרד. צר לי שעליי להשתמש במילים כאלה, כי אולי יהיה מי שיפרש זאת כאילו אני חשה חרטה, כאילו המצפון מציק לי. הייתי בת חמש-עשרה – שיר של הצמד דינמיקו, ההרכב שבאופנה, דיבר על ילָדוֹת ענוגות כפרחים ושרת לי אותו, כדי להכאיב לי –. הייתי בת חמש-עשרה והם היו, במידה מסוימת, הסיבה לפרידה שלנו. מצד שני, מחמיאה לי המחשבה שמצאתי אותך ברגע המכריע ביותר של נעוריי, כאשר החילותי הופכת לאישה והשפעת עליי בעוצמה עיצבת אותי להיות מי שאני כיום. בשנה ההיא, בחמישית, החלפתי את הגרביים הצבעוניים בגרבי ניילון, נעלתי לראשונה נעלי עקב ושמלת ערב. אדומה, מקטיפה, בעלת מחשוף קל. לבשתי אותה בימי שלישי כדי ללכת לקונצרט ב"תיאטרון חדש". היו לנו כרטיסים בחינם שמועצת "ידידי האומנויות" שלחה לבית-הספר. לא מצא חן בעיניך איך הרסה התזמורת הקרתנית הזו את המוסיקה שעשתה כל שלאל ידה עם הכינורות, החצוצרות, התופים... למרות התוצאה הסדוקה והחורקת של הופעתה. אבל באת וישבת במושב קרוב לתא שלנו, עצמת את עיניך כשכובו האורות, ורק הבמה מוארת. לאט לאט הבחנתי בעפעוף, פקחת קלות את העפעפיים והבטת בי מזווית העין. יום אחד אמרת לי – בדיוק יצאנו מקונצרט בו שמענו באך –, שחיפשתי אותך במבט. שאלת אותי מה רציתי לבקש במבט הזה, כמו חיפשתי את נשמתך. השבתי לך – נדהמת מכנותי שלי – שאני תמיד מסתכלת ככה כשמישהו מושך אותי. ואז הנחת, לראשונה, את ידיך על שערי. אני רעדתי מכף רגל עד ראש ונתקפתי בושה.

            כל-כך אהבתי את ידיך! הן כה יפות עדיין! - אצבעות ארוכות, עור לבן, ציפורניים מטופחות –. חשתי מאושרת כשנטלת את ידי בידיך וטיילנו, כזוג מאוהב, ברחבי העיר. הראית לי פינות רבות, שמזמן, מימי נעוריך, נולדה בך החיבה להלך בהן בשעת השקיעה, שעה ארוכה, במקומות מבודדים, מגלה אותם. עיניי שהיו שלך, כי ראיתי את העולם כפי שהצטייר בעיניך, לוכדות גוונים, צבעים, צורות, פרטים שנדמו לך מפתיעים וחדשים. כה נעם לי לעורר בך עניין, שהתאמצתי לנחש ולתרגם את תגובותיך מעבירה אותן דרכי, כמעט בבלי דעת. ואפילו היום, ממרחק שמונה שנים, אני מסוגלת להתלהב לסייר מכאן, בעיניים עצומות, בשכונת החוף כרמה, ברובע אל פוּצֵ'ט, הגבעה, המלא מדרונות, מדרגות, בִרְזֵי שאיבה קטנים וריח דגים, שהזכיר לך מקום בנפולי, בגדה השמאלית של המזח. הילדים הסתובבו עירומים, שיחקו עם כלבים וחתולים, והנשים, מתקוטטות, מלוכלכות, מפטפטות בצווחות על המרפסות מעל דלתות הכניסה לבתים. או אני יכולה גם, רק חסר לי המגע שלך, לפסוע בעקבות צעדך החרישי ברחובות העתיקים המרוצפים, של חזיתות אציליות, לעבר הקתדרלה - אני חוצה את "שער הים", צחנת קטורת...

            לפעמים, בשעות בין ערביים יצאנו מחוץ לעיר, המים פכפכו בשלחים ועצי השקד החלו פורשים שמי שלג בין ענפיהם. יחד אתך הכרתי שני כפרים נטושים, פוֹסְקְיוּק, בו חלחל הפחד, ובִּינִיפָּארַיִיש, שנסחף בסערה, שמצאנו לאחר כברת דרך ארוכה במעלה ההר, בינות חורשות אלון ואורן וסבך אלה ורוזמרין... בזמן הטיול לא דיברנו. זרועך חבקה את מותניי. מפעם לפעם, נשען ראשי על כתפך ונשקת לי כמו שאף אחד לא עשה זאת מעולם.

            החילותי מגלה את העולם באותו אופן בו האהבה גילתה אותי כדי לעשותי שלה. זה לא היה בספרים, אף לא בסרטים מהם למדתי לחיות את מהלכו של הסיפור שלנו. למדתי לחיות, למדתי למות לאט לאט – אבל את זה לא ידעתי אז –, חבוקה בזרועותיך, סירבתי להניח לזמן לחלוף. רציתי להישאר לצדך לעולמי עד, לחוש את מגע שפתיך, את עורך. והעולם מבין זרועותיך היה יפה ועצוב כמונו, היה לו צבע לא מוגדר, בין כחול ללילך, לעתים בוהק, תחת איפור אורות הנאון.

            הערפל גוסס, סמיך, איטי, ברחובות, נפוג בצינורות הביוב, מתנדף בין המכוניות החונות. עצב השעות הללו, קפוא בפעימות הדופק, נקרש בדמעות הקפואות, משיב אותי אליך, מקמצת בעיקר בבהירות ההיא הארוגה מנשיקות אהבתנו. דברים רבים כל-כך אהבנו אז!

            העפר הלח לאחר הגשם, שפע פרחי הפרג בין החיטה, בתי הקפה מופזי שמש, הילדים, הסנוניות, החופים הנטושים, הלילות של פגישותינו המדומות, והאהבה מעל לכול, האהבה שמעולם, באותו זמן, לא דיברנו בה.

            יחסינו נמשכו שמונה חודשים ושישה ימים בדיוק. הם נותקו בגלל השערוריה הציבורית ובשל חששך להתמודד עם מצב של אחריות כפולה. כוחך לא עמד לך, אולי לא היה לך די אמון בי; כל העת הוטרדת מן הרעיון שיום יבוא ואטיח בפניך את האהבה הזאת שכינינו ידידות. איימו עליך בשם המוסר ובשם המידות הטובות, דיברו אתך על התנהגות קלוקלת, על השחתת מידות של קטינים, קיבלת מכתבים בעילום שם מלאי גידופים חולניים... אני נאלצתי לסבול צחקוקים והערות בחצי קול. יותר מפעם אחת החליפו חברותיי את נושא השיחה כשהתקרבתי, אבל איש, להוציא את אבי, לא העז לומר לי את הדברים בפנים, להתמודד עם המציאות. עדיין חרוט בזכרוני הפרכוס בפניו המתעוותים, נימת קולו העכורה, אבל מלותיו נשכחו ממני, אני אוצרת בזכרוני רק שני משפטים בלבד - שכמו הישנותו העיקשת של תשדיר פרסומת הנתקע לך בראש ושב ומנקר במוח בלי לרצות - ליוו אותי כל העת: "זוהי דרך קלקול המידות. אני אשלח אותך לברצלונה, אם הדבר יימשך עוד יום אחד נוסף." כעת אני יכולה לספר לך זאת. אז, הייתי עלולה להכאיב לך מאוד ואני רציתי להימנע, בכל דרך, מלהסב לך סבל. שיקרתי לך. לי אף אחד לא אמר דבר. כולם המשיכו להתנהג כמו תמיד. אבי שלח אותי לבלות את הקיץ מחוץ למיורקה כפרס, כביכול, על הציונים הטובים שהוצאתי בבחינות יוני.

            היו אלה ימים של כאב מר, פצועים מצליפות זעם נטולות היגיון, דביקות מריר חלזונות. חשתי מרוקנת, נידחת, כמעט שלא הכרתי את עצמי. החילותי שונאת את הסובבים אותי, את העיר, ואת הקיץ ההוא הרך כל-כך שהחל. וכל האהבה, היכולת הכבירה ההיא לאהוב, ניזונה אך ורק ממך, ומבלי לאבד טיפה, שבה אליך. בערב האחרון, היינו בשדרת החוף, המכונית שלך חנתה מול הנמל. אני פרצתי בבכי - היו כל-כך הרבה סיבות! - מבקשת מפלט בזרועותיך, שדחו אותי. מחול אלפי האורות הקטנים שהשתקף במי המפרץ דגדג את עיניי. בין הדמעות ראיתי פירורי סירות ופיסות ים. עצבייך מרוטים. המתח ההוא שהתיש אותך העלה על פניך חיוך טראגי. לא רצית להביט בי. לבסוף הפנית אליי את פנייך ובמחוות נכאים העברת יד על שערי כמו בפעם הראשונה. עצמתי את עיניי ואמרתי לך שאני אוהבת אותך. היסית אותי. המילים בקעו מפיך כמו מאוטומט:

            "זה לא יכול להימשך. עלינו לשים קץ לקשר בינינו הוא פשוט לא מוביל לשום מקום."

            לפתע משב ריח ים גורם לי לצעוד בינות הגלים. המים מכים בזגוגית האשנב המעוגל. משקפים את שלוות השמים, צבע כחול עז פוצע את מבטי ואינני יודעת אל-נכון אם זהו צבע הים או צבע עיניך. היינו על דרגש המיטה הצרה. בתא המיועד לשמונה, נותרנו רק אנחנו שנינו. התנוצצות גלים, כנפי שחפים, קילוחי דולפינים, חדרו מבעד לזגוגית המעוגלת של ירח מלא, ירח צהריים, שהיה האשנב המעוגל שלנו. לאט, התחלת להתפשט, החילות להסיר את הבגדים מבלי להביט בי במחווה שביקשה להיות טבעית ושעתה אני מזהה כספוגה בכנות חולנית. כיסית את גופך בסדין: אולי פחדת מן הפחד שלי בראותי את גופך העירום, אולי ראית אותי בורחת במהירות, מבוהלת נוכח המחזה, שנגלה לעיניי לראשונה. אני מבטיחה לך שלא נחרדתי. פעימות הדופק שלי הלמו באון ובתוכי פנימה נגללו אט אט צעיפי חלום הנעורים היפה ביותר. גופך, תמיד נדמה בעיניי מקסים. ברגעים הללו חשתי סקרנות, חשק להשביע את העיניים מביטה בו ככל שארצה. לכן חשפתי אותו. והופעתי - חשתי עצמי כבוראת, כי היו אלה עיניי שלי שראו אותו כך - בוהק כפסל, מושלם. אצבעותיי כבפולחן, המחול הממורט של אצבעותיי על עורך, שבו לשרטט את שפתיך ובזו אחר זו את צורות גופך. אז ביקשת ממני, במגע יותר מאשר בקול, רשות להפשיט אותי. רצית לעשות זאת בעצמך, התעקשת, להתענג אחד אחד על הרגעים המפרידים אותנו מן הרגע ההוא בו, סוף סוף, ראית אותי עירומה, כשאני מבקשת להנציח אותן, את הדקות הללו, על אף הדחיפות של תאוותך. כל שנייה שחלפה - בשעון הוורידים שלנו הייתה מלאות הצהריים –, רועד גופי הנלטף במגע ידיך, מקרב אותנו בצווחות רמות לאיזה מקום עלום בל יתואר. מקום שהוא מחוץ לזמן, מחוץ לחלל (צהריים, ספינה), בנויה על-פי מידתנו שאליה ניפול ואין גואל. אין פודה ואין מציל, שכן זו היא הצורה היחידה בה נינצל, כי שם למטה, בממלכת הבל יתואר, ממתין לנו היופי המערבב בין דמותי שלי לשלך כשאני מביטה בעצמי בראי בשרך. ובמחסה הבטוח, בסדק הכמוס ביותר בגופך, שם, החלה ההרפתקה, לא של החושים, כי אם של הרוח, מוטב, שתביא אותי להכיר את הפעימה האחרונה בהווייתך, מתמסרת, כבר, לעד ולעולם, למסתרי האהבה והמוות... הלכתי וחזרתי מן התא הקטן למכוניתך.

מן העבר העכשווי להווה הכלֵה כהרף עין. הרכות שלך הייתה מסוקסת אז, כשהחלטת שבקיץ ההוא אסור לנו לשוב ולהתראות, כי לא רצית שאיש יאשים אותך בהכתמת חיי לעד. התנעת את הרכב. ביקשתי ממך שלא ניסע, נאלצתי להבטיח לך, בכל כוחותיי, לא לשכוח אותך לעולם. לקלסתרך העצוב הייתה הבעה מרוחקת כשאסרת עליי לכתוב לך וביקשת ממני בדיוק להפך ממה שהצעתי לך: את השכחה.

            ביליתי את הקיץ בבית-הדודים באחד מן החופים האופנתיים. פעילות המנוחה – רחצה בים, שיזוף על החוף, לטעום משהו, לאכול צהריים, לטייל קצת, ללכת לקולנוע או לרקוד – החלה נוסכת בי שעמום. התנהגותי הייתה מוזרה למדי: הלהיב אותי כל מה שטרם החל.

            לא שכחתי אותך. בכל ערב כתבתי לך ושמרתי את המכתבים בקפידה במגירה נעולה על מנעול ומפתח מדמיינת שיום יבוא והם ייקראו על-ידך אחד אחד. היו אלה שני קבים אושר, אני יודעת, לחשוב שמכתביי יהוו מצבור דחוס למדי ויוכלו לפרנס שעות קריאה רבות, שעות בהן נשוב, ללא רחם, אל היחדיו שלנו. קינאתי בכל מה שעשית ואני לא ידעתי. בשיטוטיך הלוך ושוב בסיוטאט, באנשים שהקיפוך, בעבודתך. בקיץ ההוא תכננת לסיים את עבודת הדוקטוראט, שהחלת בה מזה זמן, והיא כמעט מוכנה. ביקשת ממני לסייע לך בעריכת המפתחות, בצירוף וסידור ערמות הכרטיסים, פרי חמש שנות עבודה, דבר שיאפשר לי לבלות במחיצתך כל היום... איפה היית עם כל גל הניירת? אי-הידיעה הזאת, חוסר הוודאות, מילאו אותי עצב. לו לפחות הייתי מקבלת חדשות כלשהן ממך! לא רצית את הכתובת שלי. השמדת את הנייר עליו רשמתי לך אותה ואטמת את אוזניך, כשחזרתי עליה בדרכנו הביתה.

            "מוטב שנניח לזמן לפעול את פעולתו."

            "כלומר נראה לך שעל הזמן למחות את הכול?"

            "יכול להיות, אם ניתן לזה יד."

            אני לא נתתי לזה יד. הקיץ חלף לאיטו, ואני התנחמתי בכך. כבר התחשק לי נורא שיגיע הסתיו, לשוב הביתה. לא ידעתי אם אבי יחליט להוציאני מבית-הספר לא רק כדי למנוע מאתנו להיפגש, אלא גם שלא יינתנו לי שיעורים על-ידך. ההרשמה הסתיימה בראשית ספטמבר ואני, בכותבי להוריי, לא העזתי לשאול מה בדעתם לעשות בעניין "עתידי האקדמי". התמזל מזלי, והם סברו, ששלושה חודשי ניתוק וקשר עם נערים בני גילי יצננו את רגשותיי, ורשמו אותי שוב לאותו בית-ספר